אינרציה

אני אוהב להיות רגוע.
אני לא אוהב לחץ.
אני אוהב שיש לי זמן לחשוב.
אני אוהב שיש לי זמן לבצע את הדברים שאני חושב עליהם.
אני לא אוהב שאומרים לי מה לעשות. בעצם לא - אני לא אוהב שאומרים לי איך לעשות.
ואני לא אוהב שגורמים לי לעשות משהו מבלי שאני אשים לב.

עשיתי 1+1 מכל הדברים האלה והתשובה היתה חד משמעית.

התפטרתי.


בקיצור - כי נמאס לי מהמירוץ הבילתי נגמר אחרי כלום. נמאס לי לשאוף להגיע לדברים שאין לי עניין בהם. נמאס לי לצרוך את כל מה שזורקים לי מול הפנים רק כי אני יכול. נמאס לי להיות עבד. לפחות לבינתיים.

היו כמה קשים ששברו את גב הגמל, שהחזיק מעמד כמעט שנתיים:

אחד התחביבים היחסית חדשים שלי (שגם אותו, כמו כל התחביבים שלי, אני הופך אט אט לאובססיה) הוא להאזין לפודקאסטים. לא אגיד לאיזה כי אהפוך למושא ללעג גדול יותר ממה שאני כרגע.
באחד מהם, המנחה דיבר על כסף, ועל העובדה שהוא עשיר ושהוא לא שם לב לזה בכלל. ועל העובדה שהוא כן הרגיש הבדל בחיים שלו בגלל כסף ברגע שהוא הפסיק לדאוג לדברים בסיסיים - גג מעל הראש, ואוכל.
כל השאר - מותרות שמתרגלים לקיום או לאי הקיום שלהם או לדרך הקיום שלהם.
לדוגמא - אתה יכול לנהוג בסובארו, ואתה יכול לנהוג במרצדס. בגדול, לאורך זמן החוויה תהיה זהה בשניהם (אורך הזמן כאורך האגו שלך או כאי אורך איבר המין שלך). נכון, בהתחלה זה ירגיש שונה, אבל כשתתרגל לשניהם זה בסופו של דבר יהיה כלי תחבורה שמבצע את המשימה בצורה זהה בשני המקרים.
או לדוגמא בית - אתה יכול לגור בדירת פאר או בבית חלומותיך או בבית שתבנה בעצמך וכו'. או שאתה יכול לגור בדירה שמספקת את הצרכים שלך. בשני המקרים, התוצאה, שוב - לאורך זמן, תהיה זהה. אתה תתרגל וזה יהיה הבית שלך.
אז למה להשקיע כסף בדברים האלה, מעבר למה שצריך?
ויותר חשוב - למה להשקיע את כל הזמן הפנוי שלך בצבירת הכסף הזה?
ואולי הכי חשוב - האם תפסיק לנסות לרדוף אחרי כסף גם אחרי שתשיג אותם? או שיהיה משהו נוסף שבגללו תהיה חייב עוד כסף?

אני לא יודע לענות על השאלות האלה לגבי עצמי. אבל אני יודע שאני יכול להסתדר מעולה גם עם חצי מהמשכורת הנוכחית שלי. ונכון, יכול להיות שבעתיד, כשיהיו לי יותר מחוייביות, זה יהיה שונה. יכול להיות.

אירוע אחר ששינה אצלי משהו הוא מרתון תל אביב.

בערך מ-2007, אני משתתף במירוצים האלה. קונה ערכה, מקבל חולצה עם פרסומות, ורץ. לאן? לא יודע. הביתה בסוף. אבל רץ.
גם השנה, הלכתי לאסוף את הערכה למרתון. אמרו להגיע לכיכר רבין. לא אמרו שכיכר רבין תהפוך לקניון.
נכנסתי לקניון המאולתר ועקבתי אחרי השלטים שמובילים לקבלת הערכה. אחרי כמה דקות שיטוט הבנתי שאני הולך במבוך של חנויות מאולתרות, בלי שום ערכה באופק. הולך והולך, ליד דוכן של Nature Valley, סאמסונג או אדידס. הולך והולך, עד שמגיע ומקבל ערכה. אבל מה, בתוך הערכה אין את החולצה המובטחת. בשביל החולצה הייתי צריך לעקוב אחרי עוד שלטים, שהובילו אותי בתוך עוד מבוך של עוד חניות. עוד ועוד ועוד ועוד.
זה עיצבן אותי. והגעיל אותי. וגרם לי למכור את הערכה יום למחרת, למרבה במחיר.
(אף מילה על הברך הדפוקה שמונעת ממני לרוץ, כמובן)

קניון מאולתר בכיכר רבין.

וזה גם גרם לי לחשוב על איזה עוד דברים אני צורך רק בגלל הסביבה שלי, מבלי שבאמת אצטרך אותם.

אבל כל אלה (ועוד) הם רק הפילוסופיה בשקל שלי, ואין סיכוי שהייתי באמת משנה בגללה משהו. כי ברור לי שיכול להיות שכל הדברים שכתבתי עכשיו (ועוד) הם סתם אידילייה פנטזיונרית ולא מציאותית.

הסיבה האמיתית לשינוי היא היא.

כי מאז שהיא קיימת בעולם שלי, יש מישהו ששואל "מה שלומך?" לא מתוך נימוס אלא באמת מתוך רצון לדעת מה שלומי. וכשאני אומר בקול כמעט בכל יום ששלומי לא משהו, זה מתחיל לחלחל חזרה אלי. ושלומי לא משהו כבר תקופה לא קצרה, כי אין לי זמן לעצמי ולתחביבים שאני אוהב לחבב בצורה אובססיבית, אבל המשכתי לנוע מכוח האינרציה כי אף אחד לא עצר אותי.
היא עצרה אותי. בלי כוונה אפילו.

אני לא יודע מה אני הולך לעשות. בחודש הראשון יעסיק אותי פלייאוף ה-NBA (שיוווווו, איזה כיף יהיה לקום לפנות בוקר ואז לחזור לישון). בחודש שאחר כך יעסיק אותי המונדיאל. אולי גם אמצא עוד תחביב לחבב.
וכשיהיה כבר קיץ, אגבש דעה עם ראש ושמיים צלולים.